סבתא שלי, רבקה, ידעה לדבר מהבטן. ביום יום היא שברה מילים מן השפתיים בעברית הרצוצה שלה, המעורבבת ביידיש ובפולנית, אבל כשרצתה שנבין באמת היא אמרה את מה שיש לה לומר ללא מילים – היישר מן הבטן. שנים חשבתי שזו השפה שדיברה בגלות. לפעמים הצלחתי קצת להבין, כשדיברה לאט, אבל רק בקושי הצלחתי להשיב לה ללא מילים אמיתיות, כאלה שיוצאות מן הפה. כנראה שהאיפוק והרמזים שבשפה העתיקה שלה הזאת אינם מסתדרים עם החום והצפיפות של הלבנט.

סבתא שלי, רבקה, אמרה שהיא בכלל לא רוצה לדבר מהבטן, ושהיא בכלל מנסה לשמור הכל בפנים אלא שלפעמים כבר אין די מקום והדברים פשוט יוצאים מעצמם. היא אמרה לי את זה לפני כמה שנים במטבח, כשכפות הידיים הטובות שלה כבר התחילו לרעוד אבל היא התאמצה שלא להראות שקשה לה וגילתה שהרעידות הקלות דווקא עוזרות להדק את התפר העדין בבצק של הקרעפלך הנהדרים שלה. "תראה, אינגל'ה שלי”, היא קרצה עוד כדור מדויק ממילוי הכבד הקצוץ והבצל והידקה אותו בין הבוהן לשתי אצבעותיה. "גם הקרעפל'ה יכול לשמור רק ככה של כבד", לחשה והראתה לי את תוכו של כיס הבצק, "אם תשים יותר מדי הוא לא יוכל לשמור עוד בבטן ויתפוצץ בסיר. אם לא תשים מספיק הקרעפל'ה יהיה תפל ולא טעים. זה כמו אנשים, אינגל'ה שלי, לא צריך כל הזמן להיות שוויצר – צריך גם להשאיר קצת בפנים שיהיה מעניין”.

היא התיישבה על השרפרף במטבח והתחילה לדבר מהבטן. הקשבתי היטב ואני זוכר שהבנתי את הרוב. היא אמרה שקשה לה, שהיא כבר עייפה ושהיא פוחדת. "מה שלומך, סבתא?”, שאלתי אותה, מודאג. "מצוין, אינגל'ה שלי, אני מרגישה מצוין. בוא, תקמיח לי כאן את הידיים”, היא אמרה בעברית השבורה שלה אבל אני כבר הקשבתי לה לבטן והתכווצתי מבפנים.

סבתא שלי הטילה חצי חבילת מרגרינה למחבת והוסיפה את הפלפל השחור. באצבעות חסינות-החום שלה היא שלפה את הקרעפלך שצפו במים הרותחים והטילה אותם למחבת הלוהטת. הריח אפף את המטבח הקטנטן ומבעד לחלון יכולתי לראות את שמחה השכנה יוצאת אל המרפסת. "בואי שמחה, עוד מעט כבר לא ישאר", קראה סבתא ושמחה ענתה שלא צריך ושהיא כבר אכלה ובכלל אסור לה בצקים. כשהבטתי לאחור כבר עמדה שמחה מבוישת בדלת המטבח, ממתינה בסבלנות לתורה. אני התאמצתי להקשיב ושמעתי את הבטן של סבתא אומרת שאותי היא הכי אוהבת ולכן אני אקבל ראשון. כמה שמחתי בסבתא שלי וכמה שמחתי בקרעפלך שלה, שהייתה להם בטן גדולה עם חלומות נימוחים ומנחמים של אושר ושל ילדות.

כבר הרבה זמן שסבתא שלי, רבקה, לא מכינה את הקרעפלך הנהדרים שלה. לאט לאט היא נחלשה, ידיה רפו ונהיה לה קשה לעמוד. לפני שנתיים נשקתי לה על המצח כששכבה עצומת עיניים בחדרה הלבן שבבית-החולים ונפרדנו במילים שלא נאמרו. אחר כך טמנו אותה למרגלות הכרמל, מול הים ממנו באה רדופה ותשושה עם אבי בחיקה לפני 65 שנה.

בלילה שלפני הלוויה לא יכולתי לישון מרוב שירי ערש ביידיש שמיאנו לדעוך בראשי ומילים שכבר לא יאמרו. במקום, ירדתי למטבח והכנתי לאבא שלי את האוכל שנהגה להכין לו אימא שלו, כאילו כדי למשוך את הסוף.

הבית היה חשוך ורק המנורה שמעל התנור האירה באור חיוור את הידיים הלשות ואת הבצל המזיע במחבתות. ביראה גדולה רידדתי את בצק הקרעפלך וצליתי את הכבדים למילוי, הרתחתי את העוף במרק, שפכתי את המים ושוב הרתחתי, כמו שעשתה היא, אימא שלו, הכל יכולה. בבוקר עמדו הסירים מוכנים. רק את הפערפלה שלה לא הצלחתי להכין. הם יצאו לי עבים מדי, מעט מרים ובעיקר, אינם דומים לאלה העדינים והמנחמים שהכינה לנו סבתא רבקה והביאה אל הבית בצנצנת זכוכית עטופה במגבת.

כשחזרנו מבית הקברות התיישב אבא שלי לבדו בכיסאו הקבוע ליד שולחן המטבח של ילדותי, לגם באיטיות מהמרק ובצע את הקרעפלך בכף, מניח למילוי להירטב לפני שהוא טועם מהם. אחר כך הסתכלנו עוד מעט בתמונות המעטות ששרדו, שתינו קצת, ועשינו את הדבר היחידי שאנחנו יודעים כשעצוב מאוד – צחקנו עד שירדו לנו דמעות.

כמה חודשים אחר כך עצם את עיניו גם הדוד שלוימה, אחיה הצעיר של סבתא והאחרון ששרד מדור הנפילים. הוא עבד בסנדלרייה הקטנה שלו עד יומו האחרון, לוגם מדי ערב כוסית קטנה של וודקה ומתעקש לאכול נקניק ושמאלץ על אף ההיסטוריה המשפחתית המוכרת בעניינים שבלב ובעורקים. אחרי הלוויה שוב חזר אבא לכיסא שבשולחן המטבח. כל המבוגרים הסתלקו והוא, הבכור, נשאר יתום, הבוגר מכל בני הדודים, ופתאום שמעתי גם אותו מדבר מהבטן. הוא נאנח שאין יותר למי להתקשר ולשאול אם את צריכה משהו, אמא? איך את מרגישה? ושולם-עליכם, שלוימה, וואס הערצך? העיקר הבריאות, א-זיי געזונט.

בשבעה של שלוימה עבדתי כל השבוע כדי להצליח, סוף סוף, להכין גם את הפערפלה שלה. עם הזמן זה בא, זה עבר גם אלי לידיים. בוא, אבא, בבקשה – עס א-ביסל'ה, תאכל קצת, תאנח ותיזכר שאתה עדיין ילד, גם כשאתה בן 70. הנה, גם ילדיי שלי, הנכדים שלך, עומדים במטבח על כיסא לידי, מגלגלים את המערוך על הבצק ומקבלים טעימה ממילוי הכבד לפני כולם, ואני מנסה לדבר איתם מהבטן, כמו שסבתא דיברה אלי כשהייתי בגילם, וכמו שאתה מדבר אלי עכשיו. אולי הם שומעים ואולי הם לא מבינים היום ואולי יעלו בהם פתאום הדברים בעוד 30 שנה. הנה, אני שומע עוד לפעמים את מה שסיפרה לי סבתא בשקט ושומע איך שהיא עדיין הכי אוהבת אותי, תכשיט שלה, ועוצם את העיניים לאט ונזכר בקרעפלך שלה ובפערפלך שלה ההם ומתגעגע.