כמו שממעט השמן שנותר בכד ההוא עשו אבותינו לביבות ובצקים מטוגנים בריבה ושירים וסיפורי מעשיות, כך מן האור הבוהק שבקע אז, לפני שש שנים, מרחמך, עשינו את כל חיינו. בבוקר עוד חיממו קרניים חורפיות את הווילון שמעל המיטה ונשארנו חבוקים, ממתינים. מעט אחרי תשע את קמת לשטוף פנים ולהסיר את קורי הלילה ופתאום ירדו המים על גבי רצפת העץ כגשמי ברכה. התרחצת והתלבשת והתיישבנו בשולחן שבמטבח והבטנו זו בזה כיודעים דבר מה הידוע רק לנו.

לגמת מן התה וכשהתרוממת מן השולחן נעצרת לרגע מכאב עמום באגנך ונשכת את שפתך עד שנותר בה סימן. לאט פסענו אל הרכב ונסענו אל בית היולדות. בחדר את הבטת אלי ואז חזרת להביט עמוק פנימה ונשענת על

מעקה המיטה וסיננת את האוויר לאט. כך מן הצהריים, ואחר כך אחר הצהריים ואחר כך הערב. מביטה אלי, ואז פנימה, ואז מוציאה את האוויר.

כשירד החושך הדליקו מחוץ לחדר רופאים ואחיות ואמהות ואבות נר שני של חנוכה בעיניים נוצצות ואת הבטת בי עוד פעם אחת ואז עצמת את העיניים והדלקת את האור הגדול של חיינו. היא נולדה עצומת עיניים, כמוך, ואת כל האוויר שאת נשפת היא שאפה אל קרבה בבת אחת. הצמדת אותה אל חזך והיא ינקה מעט ואז נרדמה בחיקך, ושתיכן הייתן המראה היפה ביותר שראיתי מעודי.

מאז היא כאן, בחיינו, ואחרי כמה שנים הצטרף אליה גם אחיה הקטן. אור גדול הם ממטירים עלינו, ופעם ביום לפחות נמתח על פנינו החיוך שאיננו יכול עוד להכיל את הנס. האם גם עליהם ישירו שירים עוד אלפי שנים? האם גם האור שלהם ינדוד בזמן ויראו כולם את הנס הגלוי? שאלות כאלו אינן משנות דבר. הם בחיינו, ואת בחיי, וכל פעם כשמדליקים נר שני של חנוכה אני יודע איך האור בא לעולם.