נסעתי לימים ארוכים בכל פעם וחזרתי עייף וצמא וזקוק למגע. התקרבתי אליה מהר, בזרועות מושטות, ובמקום, הכתה אותי הקליפה שלה בחזי ובבטני והותירה אותי מבולבל וכואב. אחר כך הצביעה על הקרום הקשה והסבירה שכשאני לא נמצא הוא מגן עליה מן הצורב והחותך והפוגע ושכדי לשוב ולהתקרב יש לקלף את הקליפה בעדינות ובסבלנות עד שמתגלה הפנים שבו התאהבתי. קילפנו לאט, עד שבקע החום שמבפנים ובבוקר שוב נסעתי והיא החלה להצמיח קרומים חדשים.

אחר כך התקצרו הנסיעות וכמה פעמים לא הספיקה לגדל קליפה עד שחזרתי. מפחד הכאב נגשתי בזהירות, מקיש על הדפנות ומבקש רשות להיכנס, והיא לימדה אותי שאם מטפחים ומחבקים מדי יום ביומו הקליפות נושרות ואפשר לגשת בלי חשש.

אחר כך עברנו לגור ביחד ואת הקליפה היא אחסנה בארגז מתחת למדרגות. ידעתי שהיא רק נסתרת ושלא נעלמה ופעם, כששוב נסעתי, היא חזרה לעטות אותה ואני לא הייתי מוכן.

עד היום היא מלמדת אותי על קליפות – איך הן גם מגינות מן החוץ וגם שומרות על הפנים, איך לעולם הן אינן אטומות לגמרי ומשהו בהן תמיד מפעפע ואיך שתמיד כשמקלפים אותן מתחשק יותר לטעום מה שבפנים. גם בתפוז או בביצה זה ככה, וגם כשאין קליפה ומגדלים אחת במיוחד כדי שאחר כך תבוא חדוות הגילוי.