כשגדלתי, היה אבא שלי אומר שאת כל מה שהוא לא קיבל כילד, הוא רוצה עכשיו לתת לנו, לילדים שלו. הילדות שחווה הוא, בשנות השואה האיומות – היתמות, הפליטות והעוני, הותירו את אבי כבעל תודעה חצויה – מחד, הצטער כל חייו על כל מה שלא למד ועל ידע ומיומנות שלא רכש והרגיש תמיד שהפחד לקחת סיכונים וצרכי

ההשרדות הם שקבעו את גורלו. מאידך, הרי שאותה הילדות בדיוק הפכה אותו לעצמאי ולחרוץ וליצירתי מאין כמוהו, וכפי ששינן באוזנינו פעמים כה רבות כשגדלנו – אין דבר שהוא אינו יכול לעשותו.

כשמלאו לי 9 שנים רכשו הורי בית חדש על הכרמל וחלקת אדמה צנועה בצידו. אבי, שחישב וחסך שקל לשקל כדי שיוכלו לרכוש את הבית, קנה אותו ריק וערום כמעט לגמרי מטעמי חיסכון – הרי על זה וגם על זה אין צורך לשלם לקבלן המתעשר – אין דבר שאני לא יכול לעשות לבד, היה שב ואומר.

טרם אור ראשון היה יוצא בבגדי העבודה הכחולים אל תחנת ההסעה ונוסע אל עבודתו במפעל. אחה"צ היה חוזר, שותה כוס קפה ומיד מתחיל לעבוד בבניית הבית – ואנחנו אתו: את הרהיטים כולם – המטבח, הסלון, ארונות הבגדים והמיטות, בנה בידיו החרוצות מעצים ישנים שהיינו אוספים בלילות מאתרי הבנייה שמסביב. הוא היה מקציע אותם, מנסר ומדביק ומקים מתוכם לתחייה שידות ומכתבות וארונות מופלאים בכליו הידניים, מדי ערב, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, שנה אחר שנה.

כדי לרצף את הגינה היפה של הורי רכן על ארבע מדי ערב, מערבב את הטיט ומחבר מרצפת למרצפת. אחר כך סחב סלעים כבדים כדי להקים את המסלעות היפות בהם שתלו הורי עץ לימון ומשמש, שיחי נוי ופרחי ציפור גן עדן. כשהייתה החצר מרוצפת החזקנו את הקורות בזמן שחיבר אותן להקמת הפרגולה שהעניקה צל לשולחן האוכל שבנה ומשכנו בחבלים ערימות רעפים לגג. אני זוכר פעם אחת, כשהייתי בן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, הושטתי לאבי בלוקים כבדים כשהקים עוד קיר בחצר. הוא הזיע והתאמץ ולי הייתה העבודה קשה ומייגעת וניסיתי להניאו מהבנייה לבד ולשכנע אותו להזמין פועלים שיעשו זאת מהר יותר ובקלות רבה יותר. אבא שלי הביט מבעד לזעה שנטפה על מצחו והתרה בי שמה שנער ערבי בן 14 יכול לעשות, הוא לא יוכל לעשות בעצמו? וכך הותיר בי מוסר כליות לשנים ארוכות, גם כשבא להתגורר עימנו כמעט חצי שנה ולבנות יחד איתי, באותו האופן בדיוק, את ביתי שלי.

כשהייתה תקלה בחשמל או בצנרת או כשהיה מתקלקל מכשיר חשמלי, היה אבי מפרק את המכשיר עד דק ומתקן את התקלה – אצלי בבית לא ייכנס טכנאי לעולם, היה אומר, הרי אין דבר שאני לא יכול לעשות בעצמי.

אבל הוא הרי מעולם לא זכה ללמוד או לרכוש מיומנות כלשהי, ותמיד היה חוזר ואומר לנו שעלינו ללמוד ולנצל את כל מה שהוא לא קיבל מעולם ועתה מונח לפנינו בשפע ובקלות.

אני חושב שאבא שלי ניסה ללמד אותנו דבר אחד במילים אבל לימד אותנו דבר אחר לגמרי בידיים. במילים הוא אמר לנו – תלמדו ותרכשו ידע, שלא תהיו כמוני, שיהיה לכם עתיד טוב יותר. זה נדמה הגיוני, אבל בידי הזהב שלו הוא הראה לנו את ההפך הגמור – הוא הרי לא למד מעולם ובכל זאת אין דבר שלא יכל לעשותו.

אני חושב שאצלנו, ילדיו, נקלט הפער המבלבל הזה היטב והשפיע רבות על מי שהפכנו להיות – אנחנו אוהבים ללמוד אבל חסרי סבלנות ומבינים את הפרנציפ מהר, מתרחקים מחיקוי הקיים ומעדיפים יצירתיות על נסיון ומקוריות על בטחון. אבא אמר: למה שלא תלכו לטכניון, תסתדרו ותהיו כמו כולם. אבל בעצם אמר לנו, יחד עם אמא: תהיו עצמאיים ומקוריים, אתם יכולים לעשות הכל, תהיו מי שאתם באמת ואני ואמא נהיה פה כדי לוודא שלעולם לא תפחדו להכשל, כמו שפחדתי אני.