כשאמי למדה לנגן בילדותה בקיבוץ, היה התור להתאמן על הפסנתר היחידי במשק ארוך ומייגע ולכן צייר לה אביה את מנענעי הפסנתר על אדן החלון – היא הייתה מקישה עליהם באצבעותיה והוא שר לצידה את התוים עד שלמדה לנגן מזכרון בלבד. כשהורי נישאו ובנו את ביתם הראשון, הריק והצנוע, הציבו בסלון פסנתר שקנו בתשלומים עוד אפילו לפני שהיו בו כורסאות לשבת. אדם צועק את שחסר לו.

והוא צועק רחוק, דורות קדימה – הנה, שנים אחר כך, כשגדלנו, קנו לנו הורינו תמיד מתנה קבועה לדירה הראשונה בה התגוררנו (הגם שהייתה בשכירות, בקומה השנייה, בנחלאות ) פסנתר עומד, שפעמים רבות תפס את מרבית החדר, ובלבד שלא יעבור יום בחיינו שלא נוכל לנגן בו אם נרצה. עד היום חרוטים בפסנתר שבביתי עדויות בציפוי הלכה למעקות חדרי המדרגות ולנסיעות בארגז הטנדר בין שכונות ירושלים.

ליד הפסנתר של בית ילדותי היו תלויות המנדולינות של אמי וגיטרות ואפילו בנג'ו אמיתי שאבי בנה בידיו עבור אחי. היו גם מקלות תיפוף ומיני כלי הקשה וסוגים רבים של חלילים, חליליות וכלי נשיפה ומפוחיות וגם אקורדיון אחד. בכל פעם שהזכרנו שם של כלי נגינה, הוא הגיע באורח פלא הביתה, בבחינת לא תחסום שור בדישו.

לא עזר הפסנתר ולא עזרו הגיטרות – כשאימי רצתה ללמוד יצירה חדשה עליה תנצח באחת המקהלות שלה, הייתה נעמדת מול החלון הרחב שבסלון עם הפרטיטורה ושרה את כל התפקידים מהזכרון תוך שהיא מקפצת בקומתה הצנועה ומנוענעת את זרועותיה בתנועות הניצוח. זר לא יבין זאת – גם לא העוברים והשבים ברחוב שמול החלון.

הרדיו בבית הורי היה תקוע על קול המוסיקה בלבד ומוסיקה פופלארית נחשבה מיותרת. אסתר עופרים אמנם שרה נקי, הייתה אמי אומרת, גם נחמה הנדל, אבל חווה קצת מזייפת פה, אתה שומע? ולמה הם לא מכוונים את הגיטרה לפני שהם מתחילים לנגן?

את מרד הנעורים שלי באימי המדייקת בטון ובמקצב עשיתי עם התקליטים של יהודית רביץ ונורית גלרון ומתי כספי ושלום חנוך ואפילו מאיר אריאל, (זה לא מוסיקה, דיידל'ה, בקושי דיקלום). הם, יחד עם אריק ושם-טוב וקלפטר וכל החבורה הזו, היו לאמהות והאבות המייסדים של התרבות העברית החדשה והנבדלת שלי ויצרו עבורי את מה שהיה הכי אחורה בישראליות שאפשר לראות.

פעם בא לבקר אותי במשק שם טוב לוי. אף על פי שמאז המרד ההוא למדתי להאזין ולהשיב את הרוח במוזיקה מלפני ומאחרי ומצדדי ומכל העולם, בשפות ובכלי נגינה ובסולמות אין ספור, הרי שלקבל את פני רבי במטבח היה כעין קבלת הלוחות. שאלתי אותו איך זה מרגיש להיות זה שהמציא את המוסיקה והוא אמר – אני? אנחנו? בסך הכל נשענו על ארגוב ווילנסקי לפנינו והם נשענו על באך ובטהובן לפניהם. גם שמענו מוסיקה תימנית בשכונה, ובולגרית של פעם ולא היינו הראשונים בכלל – פשוט היינו הרבה ושרנו בקול רם.

אחר כך הוא הוציא את החלילית מהתיק שלו וניגן מינואט של באך וגם אני זכרתי כמה תיבות משיעורי החלילית שלימדה אותנו אמי כשהיינו ילדים והוא אפילו הניח לי להצטרף אליו לרגע.

אני בישלתי לו אוכל בולגרי שאכל בילדותו ובכלל, את הבוקר ההוא בילינו שנינו בלהשקיף אל העבר. הפעם, בין הקפליוטו של הוריו הבולגרים והמינואט של באך של אמי, לא היה למבט סוף או התחלה – לא היו ראשונים ולא אחרונים, וכל דבר שעסקנו בו, במוסיקה או באוכל, נשען על כתפי קודמו, לוקח ומוסיף, מושך ומחבר.

באירועים משפחתיים אנחנו נוהגים לשיר עם אמא בשני קולות את "שתלתם ניגונים". זו הרגשה נעימה במיוחד, להבין כמה אנו קשורים בהורינו ועד כמה כל חידוש לוקח תנופה מהישן, ממה שקדם לו. בשבוע שעבר באו הורי לבקר והביאו לביתי מתנה חליל צד במזוודה שחורה. הנה, הם ממשיכים לתת לנו תנופה ואנחנו לילדינו וגם אם לא תמיד כך זה נראה מקרוב, הרי שלאורך ימים העולם נע רק קדימה ולטובה.