אחר הצהריים מתארך ושעות האור מתמשכות עד לאחרי השכבת הילדים. ארוחת הערב נאכלת לאט וללא חפזון וקרני שמש אחרונות מסנוורות את הסירים התלויים על קיר המטבח עד שהם מנצנצים את התקרה והארונות בשברי מנסרות רבות גוון. זוהי שעת החסד.

ליד השולחן תולים בי הילדים את עיניהם הגדולות ומבקשים עוד סיפור אחרון על מה שהיינו, פעם, מזמן. אני מספר להם איך היה פעם, בעיירה שלנו בפולין, ומה אכלנו, ואיך נראתה סבתא כשהיתה צעירה וגם שר להם ניגון ביידיש שבורה ומהססת. באמת, אבא? פעם גרנו בפולין? בת כמה הייתי? מביטה בי הבכורה בעיניים פעורות. עוד לא נולדת ממש, אני מסביר לה, וגם אני לא, אבל אולי סבא כבר ידע שיום יבוא ואת תתרוצצי יחפה בחצר המשק שלנו, ובשביל זה הוא התאמץ כל-כך וחצה הרים ויערות ושט על פני מים סוערים כדי להביא אותנו לכאן.

הקטן עוד קורא לכל מה שעבר אתמול ולכל מה שעתיד לבוא, מחר. אבא, מחר גם אני אהיה חייל? הוא שואל וליבי מתכווץ בקרבי. לא, ילד שלי, לא מחר ואולי בכלל אף פעם, אני משקר. עד שתגדל כבר יהיה שלום. הסיפורים קרו מזמן מזמן ועכשיו אנחנו חופשיים ואיש אינו יכול לפגוע בנו עוד. בני מחייך ונרגע. אה, זה היה אתמול, הוא אומר באנחת רווחה. כן, בן שלי. רק אתמול.

בין ימי הזכרונות אינני מזכיר לילדי איך נקטעו החיים. הם צעירים מדי מכדי להבין את הסוף. אני מספר להם על החיים עצמם, איך אלף שנים חיינו שם ואיך היום אנחנו כאן. אני מגיש להם מאכלים עגולים כדי שירגישו גם בפה איך דבר מעולם לא התחיל ולעולם לא באמת יגמר ובכל מקום במעגלים האלו שלנו, בכל זמן, ישב פעם אב עם ילדיו הצעירים וסיפר להם על כל שעבר בגעגועים ושימח אותם בשעתיד לבוא וליבו התכווץ בקרבו.