יומיים אחרי ראש השנה היא התקשרה לדוד שלי שלמה, באמריקה, וביקשה ממנו לבוא: "לא קרה כלום – אבל שלום צריך להגיד", אמרה סבתא משפט בעברית שצריך לתרגם לפולנית כדי להבין. לפני שהגענו כולנו היא עוד הספיקה לארוז לה תיק קטן ורכבה על הקלנועית שלה בשבילי הקיבוץ אל בית הזקנים, שם השתכנה בימיה האחרונים.

שנים קודם לכן משכה אותי פעם באמצע הארוחה של ערב שישי אל מחוץ לחדר האוכל, ובהתרגשות שלפה מכיסה שתי חבילות מרגרינה אישיות עטופות נייר כסף. "הנה, קינדערל'ה שלי, ככה אתה פותח רק בצד אחד –

והופ!", זרקה את החבילה כך שהמרגרינה תידבק לקיר השפריץ של חדר האוכל. גם אני זרקתי את החבילה שלי ושנינו התגלגלנו מצחוק על הדשא.

נזכרתי בלילה ההוא כשנסעתי באוטובוס לקיבוץ שלה, מקמט באצבעותיי את הפס המיוחד שקיבלתי מהטירונות. כשהגעתי כבר היו הדוד שלמה ושאר בני המשפחה מכונסים מתחת לפיקוס הזקן שליד בית הזקנים. סבתא קראה אותנו אליה אחד-אחד: "קינדערל'ה שלי, אתה כבר חייל!", חייכה אליי בעיניה כשנכנסתי לחדר במדים האפורים ואספה כמה נשימות.

"כן, סבתא", רכנתי ונשקתי לה על מצחה. "בלי שוויץ שמה, כן? נו, העיקר, אתה מרוצה? יש מספיק אוכל שמה? יש בחדר עוד קיכלך – תבקש את אמא שתיתן לך, היא יודעת איפה". התעייפה שוב ועצמה את עיניה. ליטפתי את שערה ויצאתי. כמה שעות אחר כך, בערב יום הכיפורים, עצמה סבתא את עיניה, לקחה נשימה עמוקה ועברה לעולם שכולו טוב.

הקיבוץ היה שקט במיוחד כשפסענו באותו ערב אל "החדר" – הדירה הצנועה והמסודרת למשעי שבה התגוררה סבתא. הכל היה מבריק כרגיל: ה"שלרה" שסרגה כיסתה את הכורסה בסלון הקטן, שולחן הפורמייקה המאורך נראה כאילו כרגע יצא מהמפעל, ובשידה הייתה מונחת חפיסת שוקולד פרה חצי פתוחה, מחכה לנכדים. אבל עיני כולנו היו נשואות אל דלתות הארון הלבן שבמסדרון. ידענו ששם מונחת הצוואה האמיתית של סבתא – עוגיות הקיכלך שלה. כל יום בשעה ארבע בדיוק הייתה עורכת בשבילנו סבתא בריינה את טקס ה"ארוחתרבה" (ארוחת ארבע, ביידיש): על השולחן במטבח הניחה כוס תה שחור עם לימון או תה מתוק בחלב, ואז הייתה פוסעת אל הארון הלבן ומוציאה ממנו את תיבת הפח המרובעת בעלת המכסה העגול.

בארון היו תמיד שתי תיבות: בתיבה הבהירה היו הקיכלך הלבנות – עוגיות בהירות ופריכות על בסיס מרגרינה וסוכר, ובתיבה האדמדמה שכנו הקיכלך השחורות – עוגיות כהות ורכות העשויות מריבה ומנס קפה. סבתא ידעה איזה קיכלך כל נכד אוהב והייתה שולפת שתי קיכלך שילוו את כוס התה הטקסית.

שנים של ויכוחים אין סופיים חצו משפחות, אחים ובני דודים ביחס לקיכלך של סבתא: כך למשל היינו אחי ואני "שחורים" ואילו אחותנו "לבנה". על דבר אחד לא היה ויכוח – אלה היו העוגיות הטובות בעולם. אותו ערב בדירה של סבתא הייתה זו אמא שלי שניגשה לבסוף לארון ופתחה את הדלת. התיבות הוצאו, המכסים חולצו, ושוב נחלק החדר לנכדים "שחורים" ולנכדים "לבנים" כמו פעם. מיד הכנו את התה בחלב כדי שיהיה במה לטבול את העוגיות, ובהדרת קודש אכלנו בדומייה את הזיכרון המתוק האחרון מסבתא.