לסופי השבוע הייתי חוזר מאובק וצרוב שמש ואתי הייתה מתקרבת אלי ומסיטה את הנשק התלוי על הכתף, נושקת לי ולוחשת באזני שזה בסדר, שהיא שומרת על הסוד שלי. היא הייתה צוחקת אלי ואני הייתי מחייך חזרה, אבל בפנים ידעתי שהיא וקצת גם אני, יודעים שזה באמת.

שרתתי אז כקצין סיור צעיר ביחידה ושבועות על חודשים עליתי הרים וירדתי בקעות, מוליך אחרי לוחמים צעירים בסדרות ניווט והשרדות שנמשכו עד למאוד וכילו בצעידה את שנותינו היפות. בימים היינו עוקבים אחרי הסימנים במפה עד שהיינו מוצאים צל חרוב או אלון ולעיתים אפילו קרירות מעיין שבסלע. אני הייתי מדריך ומסביר ולעיתים היינו מטפסים על גבעה אחת ואז הייתי מצביע ומונה מראשה את שמות כל הערוצים וההרים והישובים הניבטים ממנה ואחר-כך הייתי פונה וקורא בשמם העברי לקוצים ולעצים ולפרחים ומסדר את סוגי המסלע והקרקע ומספר בהסטוריה של יושביה כמנהג בעלי בתים המציגים לראווה את רכושם. לימודי הניווט וידיעת הארץ אז לא היו רק טכניים, הייתה זו חניכה בבחינת תרגול אך גם בבחינת טקס חניכה וקבלה לשבט: אנחנו אדוני-הארץ ואת הזכות עליה קנינו ברגלינו ובזעתנו ובשמות שחידשנו לכל גל אבנים ולכל קבר מקבריה.

בלילות היינו מטמינים את המפות בתרמילים הכבדים וחוצים את הארץ לאורכה ולרוחבה, מנחשים את הדרך מן הזכרון בשיטות ובתכסיסים שלימדתי את החיילים במאהל, טרם צאתנו. עשרות קילומטרים גמענו מדי לילה ברגלינו, לפחות מחציתם היו תוך נסיונם של חניכיי לחזור אל הדרך בה רצו לפסוע לאחר שטעו בניווט. את הזריחה ראינו תמיד מהצד הלא-נכון ובבוקר, בתחקירים, היו מתייצבים לפני החיילים ומבקשים ללמוד ממני איך לנווט טוב יותר בלילה הבא כדי שיוכלו לצעוד פחות בטעויותיהם. לא העסיקה אותנו הדרך – ביקשנו להגיע אל היעד.

כשאתי הייתה מרמזת לסוד, היא התכוונה לכך שכמי שהכירה אותי טוב מכולם, היא חשבה אז שבכלל לא ידעתי לנווט, ובכל מקרה לא הייתי מוכשר בזה כל-כך כפי שאמרו כולם. אתי הייתה אומרת שאילו ידעו בצבאות האויב שאני הוא זה שמלמד את טובי חיילינו לנווט, הם היו רגועים יותר ומודאגים פחות. אבל היא שמרה על הסוד הצבאי הזה באדיקות ובאחריות ואני מצידי, לא לגמרי הסכמתי איתה. הייתה לי שיטה בדוקה להצלחה אותה לימדתי את חיילי ועליה הקפדתי גם אני: כשאתה מתברבר בניווט, הייתי אומר להם, עליך לחזור אל הנקודה האחרונה בה היית מאופס. זה היה נכון אז, בלילות החשוכים ההם, וזה נכון גם היום, אני חושב – כשאתה יודע מאיפה אתה, אתה יודע גם להיכן רצית ללכת.