טרם שחר בשדה כבר נושבת צינה וברקיע רמז לענן. עגלה אחרונה בהחלט, עמוסת שתילים, עומדת במרכז החלקה ואני מחלק ממנה את שארית הרחש אל הבורות הפעורים בשורות, עורגים לשורשים: כאן התאנים וכאן הרימונים, כאן עצי הזית והתות, כאן השזיפים וכאן השקדים ואחריהם התפוזים והאשכוליות והלימונים, הגויאבות והאפרסמונים, עצי תפוח ואגס ומשמש ואפרסק וגם שורה של פקאנים ואגוזי מלך וחרובים אצילים. שורשיהם בעורקי שלובים.

העגלה הולכת ומתרוקנת והאדמה הולכת ומתמלאת והעמק הולך ומתנגן מקול הרגבים הנוסעים אל הגומות ומהלמות האתים והמעדרים בתלמים. נטעי הגפן ששתלנו בכרם לפני שבועות אחדים כבר משתרגים על עמודי ההדליה, מאיצים ריצתם אל השמש וגם העצים, שהיו רכים כל כך רק לפני חודש, כבר עולים בדיהם ופורצים.

עתה, כשכבר מסתדרים השתילים האחרונים בבוסתן במקומם מתגלה לפתע בליבו, בליבי, מחצית שורה גלמודה שבורותיה קרועים ושתילים אין. נראה שלא הספיקו השתילים שהכנו מבעוד מועד והבוסתן ואני נעצרים וקרבינו פעורים ללא תאוותנו.

מי שזרע שדה או נטע כרם או בוסתן יודע שאין אתה עומד למולו אלא בתוכו ותבנית נופו הופכת תבנית נפשך – מה שחסר בו חסר בך ומה שצומח בו צומח גם בליבך. לקראת הפרידה מגן העדן, שם היו הפירות והירקות כבר נטועים ומוכנים לפניו, נעשתה בליבו של האדם כעין לולאה, נקודת עיגון, שיוכל לחבר, דור אחרי דור, אל הארץ, שלא יכחד מרוב צער מעל פני האדמה. החוט המקשר, החבל, השרשרת, אלו הם הגזעים והגבעולים, הבדים והשריגים, הזלזלים והקנוקנות שהוא נוטע בארץ והם עולים מן השורש אל לב האדם. זהו זכר גן העדן שנטוע בליבי, זו גם מפת הדרכים חזרה אליו. אני יודע זאת משום שלעתים רחוקות, בנץ החמה, כשאני לבדי בשדה בין שתילי הרכים, אני שומע, עולה בין הגזעים, נגינתו של דוד המלך זכור לטוב ושירתם של מלאכים שאיתו ומריח ניחוח הבושם מערוגות הגן.

אלא שעתה אני עומד בלב הבוסתן, בלבבי, והוא פעור ומחכה. רגעים אחדים אני עושה חישובים בראשי מניין אוכל להביא את השתילים החסרים ולהשלים בעזרתם את השורה, את התכנית, וכבר אני מבין שלא אספיק לנטוע בזמן לפני שתחל השנה החדשה לטובה, ששנת שמיטה היא ומקובל עלינו להניח בה לאדמה וללב, לשמוט אתים ומזמרות, להפרע.

אבל הבוסתן, אבל הלב! הוא נותר פעור לרווחה! כשהכנתי את הבוסתן לקראת הנטיעה קרעתי בו את הבורות וקרעתי אותם גם בליבי אלא שהתכוונתי להותירם פתוחים רק לשעת הנטיעה ואז לכסותם היטב, להחזיר את קליפת המגן העדינה שתשמור על השורשים הרכים מיקוד חמה ומצליפות מטר. ועתה, לא אספיק כבר לכסותם והאדמה וליבי ישארו חשופים ופגיעים שנה שלמה, עד שאוכל לשוב ולנטוע ולכסותם.

חסר הגנה וסיום, מלא חשש וצער, שבתי אל הבית ומיררתי את ליבי הפצוע אל אתי שעמדה ליד שולחן המטבח, אל אהבתי. אתי הקשיבה קשב רב למה שנאמר ולמה שלא וברכה אותי בשפתיה הטובות: "כמה בר-מזל אתה, באיזו זכות גדולה זכית שיוותר ליבך פתוח ואדמתך חשופה ותקבל אליך את העולם בשנה הבאה עלינו לטובה מתוך רגישות כזו, מתוך געגועים. הבורות שלך מתגעגעים לשורשים וליבך מתגעגע לעתיד לבוא וידוע הרי שגעגועים הם סוג מתוק במיוחד של אהבה". מבינה באהבה, אתי.

ונזכרתי שפירש רבנו מנחם מנדלי מקוצק את הפסוק "והיו הדברים האלה… על לבבך" ואמר שאין הדברים מונחים בתוך הלב, אלא על הלב שכן אלה הם דברי אמת צרופה, חכמת אינסוף, ואין הלב יכול להכילם כך, מבעד לקליפתו. אולם אם יהיו מונחים על הלב אזי כשתהיה עת רצון שכזו, שיפתח הלב, שישבר הלב, יוכלו הדברים לבוא אל תוכו באמת. והנה, אולי עתה, זכיתי גם אני לקראת שנת השמיטה הבאה עלינו לטובה, שישאר ליבי פתוח לקראתה, שמה שיעבור עלינו יוכל גם להכנס ואולי אבין וארגיש באמת.

ויש עוד דבר שלימד אותנו ר' מנדלי. שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, ובמיוחד אל הלב ממנו יצאו. ומן הלב הזה ואליו אני מבקש שתהיה שנה טובה באמת, שנרגיש את הטוב באמת, שהכל הוא טוב, הרי, גם הרעה, שיעלו השתילים יפה למעלה אך גם שיחתרו שורשיהם וימצאו מקומם פנימה, שיתפנה מקום ויעשה להם מקום ויהיו לרצון. שנה טובה.