כרם

בשדמתי נטעתי כרם. עזקתיו וסיקלתיו ונטעתי בו שורק מן המשובחים וצינורות השקייה מתחתי לאורכו עד שזמורות עלו בו ונאחזו בחוטי התיל המתוחים ועלים צימחו ואשכולות נוטפי עסיס הבשילו תחתיהם. ובוקר אחד, מוקדם, אף ראיתי זוג שועלים משתובבים האחד עם רעותו ביניהם ושמחתי מאוד במשובתם ובכרמי שצמח.

אין גדר סביב כרמי ואין לו שער וכל ההלך המבקש יכול לבוא ולטעום ולקטוף כדי צרכו שימתק לו ליבו ויצטנן בשרו וישב בצל התאנה לנוח. ומלכתחילה נטעתי בו יותר מכפי שאוכל לבצור, שירווח גם לדרורים ולשועלים עימם אין לי עניין לבוא בריב על הפרי. כך התקנתי מהם שורות-שורות, לפי החודש בו מבשילים בהם הענבים ולפי טעמם וצבעם: המוסקט והחברוני והחלילי, האיזבלה והסולטנינה והחלוואני, כולם פרושים במורד השדה ולרגלי כל שורה שיח ורדים ריחני פורח באלף גוון.

כה נאה ומתוק הוא כרמי לעת קיץ וכה עירום ונוגה עם בוא הסתיו: עליו נושרים לו ואחרוני אשכולותיו מרקיבים ותוססים למרגלותיו. או אז בר חלוף ונשכח הוא המתק ומחוויר הסומק הארגמני עד שרק מן היין הטוב עולה זכר הקיץ החם ואודם שני. זהו טבעו של הכרם וזוהי טיבה של העונה השחונה – שועלים משתובבים בה עם שחר ודרורים מרווים מקורם ואורחים עוצרים ללא פחד בין זמורות ובדים בדרכם. מי שטועם מן הענב ודי לו בכך – אשריו שליבו פנוי לעכשיו. אני אינני כזה ולא זכיתי בכזו מן שלווה – בכל פעם שענב מתפוצץ בין שיני אני זוכר את החורף של שנה הבאה.