בקצה המושב, היכן שמתחילה החורשה, גרה המכשפה ציפי. מי שיביט בה מן הצד לא יכיר את כוחותיה שכן מראה רגיל ומלבושיה כדרך הבריות, אולם מי שיביט אל תוך עיניה ולו רק פעם אחת, נפשו תלכד בכפה והוא ישאר כרוך אחריה לשארית חייו.

מדי בוקר זוחלים ומדדים אל גן הילדים שבביתה פעוטות העמק שלנו, כעכברים אחר נגינתו של החלילן מהמלין, אוחזים ברגליה ובידיה ומטפסים לתפוס להם מקום בחיקה. ציפי, צריך לומר, היא איננה מכפשה מפחידה. אפילו כשהיא מעמידה את סיר הפח הגדול מעל המדורה הלוהבת שבחצר ומערבבת בו במטה שעות ארוכות את עלי הלוף שקטפה במדרונות, אין הילדים חוששים להתקרב אליה והם יודעים שלא תוסיף גם אותם אל הסיר. אתם מבינים, ציפי אוכלת רק ממתקים, זאת כולם יודעים ואיש מעולם לא ראה אותה מעולם אוכל אוכל אמיתי.

אוכל אמיתי היא מכינה לאחרים, אתם מבינים, ואותו היא יודעת לבשל טוב מכל אחד. אולי מפני תבונת הכפיים שבידיה העמלניות ואולי משום הכישוף שהיא מפזרת על הממולאים ועל הקובה ועל הלחם הדק שהיא מכינה לכל עובר ובא וחוטף ונאנח. ואף על פי שהבית שלה עם הגג האדום והמדורה בחצר נמצא בסוף הכביש, הרי שרבים כל-כך עוברים שם לגמרי במקרה, מחכים שאולי תחייך אליהם ציפי מן החלון ותזמין אותם לטעום מן הסירים. אם עברתם פעם במושב שלנו ביום שישי אחר הצהריים, ראיתם אולי על הדרך חבורות ילדים ומבוגרים מטיילות בכיוון אחד, לקצה המושב, שם ציפי עומדת על סיריה ובוחשת לנו בלבבות.

גם מי שחושש להתקרב אל הבית, או אפילו מתבייש, שלא יתפלא אם בדלת ביתו יופיע יום אחד בחיוך נבוך משה, האיש שאיתה, ובידיו צלחת מכוסה במגבת שאבקת הקסמים נושרת ממנה לרגליו. ציפי, אתם מבינים, היא מכשפה מתוחכמת מאוד. אי אפשר להתחמק מכבליה, גם אם מנסים. מתחת למגבת נחות מעדנות פיתות תמימות למראה שציפי קלתה על הכירה בצהריים והן מלאות רוך ונחמה ואושר לא מוסבר.

אשרי מי שעודנו מאמין במכשפות . בזכותן אפשר לשוב להיות ילד ולרגעים לא להיות אחראי לדבר מלבד העונג והפליאה. ואשרינו שיש לנו מן מכשפה אמיתית שכזו בקצה המושב שמשמחת עצובים ומעירה נרדמים ומקימה נופלים בחיוכה ובעיניה השמחות ובמאכליה הטובים.