דברים שעל ליבו של אדם לומר לעצמו בעת נטיעת הכרם:

שתיל זה שאני אוחז בין אצבעותיי, לא אני יצרתיו ולא אני אדון לגורלו ולא הופקד בידי אלא למשמרת ארעית. עלי להשיבו אל אדמתו ביראה ובאהבה, כאדם השב אל ביתו ממרחקים בחלוף הזמן. ואדמה זו שעליה אני עומד ושאת קרומה אני פורך במעדרי, אדמת הנצח היא. לא אני בעליה ואין לי הזכות להשתמש בה, אלא למשך חיי הזמניים, כדי לזון בכוחה את בשרי ואת נשמתי ואת אלה של בני-ביתי וידידי. ברצותה תניח לי להאחז בה וברצותה תרפה ממני את רוחה ואת כוחותיה.

אני מבקש לזכור תמיד כי אינני מקורו של דבר ואינני מולידו אלא פועל בעולמי כצינור וכמעין פועם, איש מסיע מים ורוח ואבק. אין, על כן, בנטיעת כרם או מטע באדמת הארץ הזו מעין מעשה בראשית, בריאה או יצירה כלל אלא המשכם של הדברים, חיבור והקשבה והצטרפות חרישית לניגון: החריש והזריעה, חפירת הבורות והנטיעה, עבודת האדמה כולה, אינם אלא תנועה במרחב – בבחינת השבת דבר למכונו, איסוף וסידור ופינוי מקום בעולמנו שתוכל זרימת האינסוף להשיב בו רוח נכון ולהיטיב עם הבריות.

גפן זו ותאנה זו ורימון ואשכולית ותפוח זהב אלה שאני מטמינם באדמה היום, עלי להשקותם ולהזינם ולדאוג לכל מחסורם למען אזכה גם אני, ברבות הימים, לגזום בהם בעדינות ולאסוף מבדיהם עסיס מתוק להרוות פה ולב.

הנה, נטיעות אלו שלפני, שורשיהן חותרים מטה באדמה ובדיהן נוסקים מעלה, אל השמיים. יש שאני נאחז בעצי השדה האלה מצד הענפים והגזע כדי שיאספו אותי אל מקומי ויחזיקו את גופי אל הקרקע בעת שאני נע ונד, אבוד בסופה ויש גם שאני מושיט ידיי אל שורשיהן, נמשך אליהם מן העפר בשעה שאני שרוי בבירא עמיקתא, בתהומות אין חקר, ובעבותותיהם אני נמשך מעלה, אל אור השמש המטהר.

וכעת, באחת ידי המעדר ובשנייה הצינור המפכה וביניהם נח השתיל הרך בגומה הטרייה. לעת עתה מטיל גופי צל על אברותיו הקלים ובידי מזונו וצרכיו, אולם עוד שנים אחדות כבר אחסה אני בצילו ואוכל מפריו ומבדיו אבנה את ביתי. כך למד ליבי מהוריי לפנים וכך אני מבקש את ליבי לאהוב לילדיי כעת, כאילן זה הנושא תפילתי חיה.