מי שפעם סער ליבו ותקפתו בחילת-פתאום ותחושת-מועקה, יגש ויפתח את חלון חדרו לרווחה וימלא ריאותיו בצריבתו הקרה והמלוחה של אויר הים החורפי. אם ריאותיו נתמלאו אך לבו נותר כבד, ימזוג לו כוס מים צוננים מן הכד, ילגום אותם בלגימה אחת קרה אל קרבו וידלל את דמו הסמיך. אם גם ריאותיו נתמלאו וגם ליבו נתרצה אך מעיו נותרו סוערים, ילך ויקטוף לו מעץ הלימון.

את הלימון חוצים פעם ועוד פעם לאורכו ומקרבים את בשרו אל השפתיים ונושכים בו בשיניים ומוצצים את המיץ החמוץ ומרגיעים את בני המעיים. אחר כך לא נודע כי בא אל קרבו ונוכחים שוב איך טבעם של דברים להתאזן ולהתרכך ולהשכח.

טבעו של הלימון הטרי שהוא צורב ומחמיץ שפה וקליפתו מרה ועיקשת. אלא שאם כובשים את יצרו במלח ומניחים לו לזמן מה הוא מתרצה ומתרכך ואפילו ממתיק מעט את פריו. הוא נותר רך ועדין, קליפתו מאבדת ממרירותה ומעקשנותה ומזגה הופך נינוח, מעט חמוץ ומעט מלוח, כמעין השלמה. בחורף, כשפריו בשיאו, הוא גאוותן ומתריס, אך עם בו הקיץ, כשהמלח ריכך אבריו, הוא נותר מפויס ומלא געגועים לסערת החורף שחלף. הכובש את יצר הלימון כשהסערה בשיאה יזכה לשמור את הרעננות והנקיון שעמדו בו לאחר הגשם גם לימות האובך והחמסין

והאויר הדחוס של הקיץ. את הלימון הכבוש יוסיף למאכליו כתבלין געגועים נשכחים, שכן כל מה שחמוץ סופו להתרכך ומה שמריר סופו להמתיק ורק המלח סופו לשמור את זכרון טעמיו כבראשונה.