הלילה לא הפסיק הגשם לפול. בפנים בערו באח העצים ורק מנורה אחת נותרה דלוקה מעל הספה, מטילה צלליה מן השולחן אל הכסאות ומהם אל המטבח שהתעמעם ונתארך אל החשיכה שבחוץ. האקליפטוס העתיק שבחצר נספג מן הגשם, גזעו הפך כהה, כמעט שחור, ועליו הארוכים כבדו מן המים וטפטפו מנגינה משלהם על גג הפח.

הילדים נמים בחדרם. אני פוסע בשקט ומקשיב לנשימותיהם העולות ויורדות. הם עטופים ושלווים ואינם שומעים את שאון המטר והרוח, או ששומעים והדפיקות קוצבות את חלומותיהם. בחזרה במטבח אני מושך את הכסא משולחן האוכל ומציבו לצד האח, אל מול החלון הגדול, לוגם מן התה וצופה בסערה. באופן מתפיע, רעש הסערה הרוחשת משרה רוגע על הבית ואני מתמסר לברקים ולקולות.

העננים מתעייפים מעט וירח עגול נגלה בוהק מאחוריהם. הוא מאיר את הגן ואת העמק הפרושים תחתי בלובן שקוף ובהיר וענפי האקליפטוס הנעים ברוח מכסיפים כלפיו בנצנוץ אלפי עלים כגלי-ים מתרגשים בהפלגה לילית. אני נשען אחורנית ומשתאה מן המראה המופלא – למולי רוחשים הגלים ומעלי בוהק ירח ומבריק ברק ואילו אני מתחמם מן האח ואת כולי אופף ריח תבשילים.

בתנור המטבח נחים סירים כבדים ומעלים אד משכר. מי שלא הקפיד לשכב טרם החל החמין לפזר בשומו בבית כבר יתקשה להרדם. הבצל מקרמל את החיטה והשמן מלהיט את התבלינים עד שהלב כולו מתמלא ומכוון כוונות ומחשב את הקיצים עד לסעודת יום השבת שלמחרת. אני ניגש אל התנור, בודק שיש די נוזלים בסיר ופונה בסופו של דבר אל הכר והכסתות ואל מנורת הלילה והספר שבקשתי לקרוא.

בבוקר אני נעור לצחוק הילדים ולטפיפות רגליהם הקטנות במסדרון. הספר עודנו פרוש לצידי ומנורת הלילה עוד דלוקה. שותים מן הקפה, קוראים בעיתון וממתינים לשעת צהריים. כמה שאני אוהב את הגשם הזה. הוא מצמיח לנו חיטה על האדמה שבחוץ, ופה לפני, אני זוכה לראות גם איך ילדים צומחים וממה נוצרת משפחה.