אין באמת יום אחד ושעה אחת בהם תם הכל ומתחיל מחדש. הרי השיגו כבר מדענינו בהשגה גדולה שכדור הארץ עגול הוא וסובב סביב עצמו, וסביב החמה, וכל רגע וכל שנייה הם סוף מעגל וראשיתו ואין תחילה ואין אחרית ואין עצה כנגד הזמן.
ואף שידעו כל זאת חכמינו מקדם, קבעו בימי הסתיו עתים לחשבון הנפש ולתפילה, להתכנסות ולבקשות, לפתיחת שער ולנעילת שער, כאילו היה יום א' בחודש תשרי יום ראשון לבריאת העולם וראשית מניין הזמנים. ולא לחינם בחרו בעונת הסתיו דווקא, שבארצנו היא קצרה ונחבאת, אלא על שום שהיא עצמה סוף והתחלה שנתערבבו: הנה נובט בה עשב חדש אך גם נושרים בה העלים, מבשילים בה הפירות אך גם מרקיבים, ימיה בהירים כבעת קציר וקרים כימי אסיף והיא התחלה חדשה ורבת ציפיות ובכל זאת הבריות מתהלכות בה בתוגה ובהרהורים.
בחוכמה עשו חכמינו את ראש השנה לאדם דווקא בימות הסתיו, שלא יאמר בלבו, חלילה: הנה, תמו חטאיי ונתמרקו עוונותיי ואני כאדם חדש תחת השמש. כי הרי בכל חדש יש מן הישן ודבר איננו נגמר ונעלם כל עוד חי אדם. לכל היותר נדחק מעשה שהיה לקרן זווית ונשכח, את תמיד ישוב לעלות בסתיו השנה או בסתיו חייו. ועל פי כך גם קבעו שיתפללו הבריות ויבקשו ויחוגו ויסעדו עם הקהל כולו, בציבור, ולא איש לנפשו, כדי שיביט אדם בעיני חברו וידע שיש שכר לפעולתיו, שהמחילה איננה משכחת מעשים אלא רק מסיתה מבטה ושהמועדים, תפקידם איננו למחוק אלא להזכיר.
אני מקפיד לחגוג את מועדי הסתיו בחברת ידידיי ובני משפחתי ולהביט איש בעיני רעהו, לעתים באור הבוהק ולעתים מבעד לאגלי הזיעה של השיכר בכוסות. על השולחן מונחים שזיפים התלויים עדיין בין הקיץ שהיה לחורף וגשמיו שיבואו לברכה, שהם גם ישנים וגם חדשים, וטעמם חמוץ-מתוק, כימי חיינו. זהו פריינו הפרטי, שאיננו מופיע בכתבים, אך הוא חביב עלינו במיוחד בימים אלו. תשעת ימי סעודות משותפות וכוסות המכניסות יין ומוציאות סוד, וביום העשירי אנו פונים זה אל זה ואומרים: תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפנינו. אמן.
במטבח הזעיר בחדר הקיבוץ של סבתי הייתה מונחת תמיד עוגה פשוטה, מכוסה בחופת פלסטיק, מוכנה עם כוס התה בחלב לארוחת-ארבע או לאורח מזדמן. בחורף הייתה זו עוגת תפוזים או פקאן ובקיץ עוגת טורט עמוסת פרי בשל וסבתא פרסה אותה ביד מיומנת והגישה בצלוחיות זכוכית חומה אל השולחן.
הנה עוגה ראשונה, פשוטה וטעימה, שאכין לשנה החדשה כדי שגם אנחנו נזכה אולי השנה בשעות החסד של בין ערביים בחברת משפחה וידידים. אין דבר טעים, בעיני, כמו שוקולד ואגוזי לוז ואילו השזיפים החמוצים-מתוקים מוסיפים לעוגה העדינה לחות ומרקם נהדרים. השימוש באגוזי לוז קלויים, אגב, מן הסוג שקונים אצל מוכר הפיצוחים, מומלץ במיוחד ומוסיף רמז מליחות למתק הפרי הקיצי.
(לתבנית קפיצית בקוטר 26 ס״מ)
שמים בקערת מערבל המזון את הקמח, את אבקת האפייה, את אבקת הסוכר, את אגוזי הלוז ואת הקקאו ומערבבים (מערבלים?) כןיחד בעזרת וו גיטרה במשך כ-1/2 דקה.
ממיסים את החמאה בסיר קטן ומניחים בצד כדי שלא תהיה חמה מדי. חוצים ומגלענים את השזיפים ומניחים 5-4 בצד לציפוי העוגה. חותכים את יתר חצאי השזיפים לארבע ומעבירים לסיר עם החמאה.יוצקים את החמאה עם השזיפים אל תערובת הקמח והסוכר ומערבלים במשך כדקה עד שהחומרים מתאחדים קלות.
קוצצים את השוקולד בעזרת סכין חדה ומוסיפים אל התערובת יחד עם הביצים. מערבלים עד לקבלת עיסה גבשושית, סמיכה ודביקה.
מחממים תנור ל-200 מעלות. משמנים במעט חמאה את התבנית ויוצקים אליה את התערובת. מפזרים מעל את השזיפים שנותרו וכמה אגוזי לוז ואופים במשך כ-30 דקות עד שקיסם שננעץ במרכז העיסה נחלץ נקי וללא בצק שנדבק אליו. מקפידים שלא לייבש את העוגה.
מוציאים את העוגה מן התנור ומניחים לה להצטנן במשך כ-10 דקות. מערבבים את ריבת הפובידל עם מים רותחים כדי שתהפוך לדלילה יותר ומורחים אותה על פני העוגה החמה עד שהיא מקבלת מראה רטוב משהו ומבריק.
מגישים חמים או בטמפרטורת החדר על גבי טס נאה עם ערימת צלוחיות וכוסית ליקר שזיפים חריפה.