הימים מתקצרים ולפנות בוקר מכסים את קצות הרגליים בשמיכה מפני צינת השחרית. מי שמשכים מוקדם בעמק האלה נעצר לדקות אחדות מול הזריחה שאודמת את ראשי הגבעות וקרניה מנצנצות בסגול ובירוק בעלים
השטופים מן הטל. על השלט בכניסה למושב המתעורר כתוב שנקרא שמו צפרירים על שום רוח הבוקר הזוחלת אליו מן העמק עטור הכרמים. כמה טוב שעד שהוקם המושב שלנו כבר נלאתה ועדת השמות מפסוקי התנ"ך ואיזכורי נדבנים ונתנה לקבוצת הבתים הדלים שנצמדו לצלע הגבעה שם פשוט שכזה, נקי.
באירופה קוראים לימים שכאלה סתיו. בארץ הוא מפציע לעיתים נדירות, לרגע בבוקר, ומיד הופך בחזרה לקיץ. אך המשוררים שהגיעו משם לא חדלו לערוג אליו ותלו על כל שעת צפרירים קרירה ואפרורית שכזאת תילי מילים ושורות נוגות של סתיו אפור ומתעצב עד שנדמה שהבקרים פה הם על גדות הדנובה ולא על גדות הירקון.
ובכל זאת, בגינת הירק מתנוצצים בבוקר ירקות מבהיקים מן הטל הכבד שעוד לא התאדה. יפים במיוחד הם אחרוני הקישואים של הקיץ, משמינים ומכופפים עת גבעוליהם כפנסים תלויים המאירים חתונה בכפר. בבקרים הצוננים קוטפים אותם ישר מן השיח ומתקינים מהם ארוחה שכבר אינה של קיץ ועוד אינה של חורף, קולים אותם או מטגנים אותם או צולים אותם על אש הכירה ולוגמים עם יוגורט דליל של סוף עונת החליבה.
יש בדברים של סוף הקיץ לאות נעימה ומעט מאוד מאמץ. הפירות נקטפים מאליהם והירקות מוריקים מקרני השמש האחרונות. לא קולפים אותם, במיוחד לא את הקישואים. מניחים לקליפה לשמור עוד כמה רסיסי לחות קיצית בחובה ומבריקים אותם ממשכבם, עמוק עמוק בטל.