בצהריים נרדמתי לשעה קלה וכשהקצתי כבר חלף האביב. מבעד לחלונות הגדולים נכנסה אל הבית רוח מזרחית חמה ויבשה וכמה רגעים אחר כך פרצו אל המרפסת הסגורה גם קרני שמש טורדניות שבישרו על בואו של קיץ יגע ולא מנוחם.
נדמה שהיינו אמורים כבר להיות מורגלים בנוכחותו אך נדמה שהקיץ עדיין בא במפתיע. לעיתים הוא מתגנב איזה לילה אחד באפריל, כמו מחליף את השעון, ולעיתים הוא מופיע ללא רחם, באמצעו של יום, משיל מהאנשים באחת את גינוני האביב המנומסים ומשווה לכולם מבט תמה ועייף של עיניים מכווצות ושפתיים מפושקות וסדוקות.
ואף על פי כן נעים פה הקיץ. בבוקר, כשקמים מוקדם והטל עוד מתנוצץ על העלים, אפשר להריח את העגבניה, ומי שנוגס בה עם שחר, כשהיא עוד שומרת במיציה את קרירות הלילה, זוכה לטעום טעם חיים שלמים בנגיסה. הרי לימדונו כבר זקנינו שהלשון מכירה רק ארבעה או חמישה טעמים חדים, מר, מתוק, חמוץ ומלוח, ואילו את הטעם האמיתי מרגישים דווקא בנחיריים, בריטוטים הדקיקים שמבדילים בין מליחות הים ובין זיעת הקיץ, בין רעננות המלפפון ופתיינות העגבניה.
והעגבניה, שגדלה אומנם בדורותינו כל השנה, מתגעגעת לעונתה החמה כאהובה לבחיר ליבה שיצא למרחקים ושומרת כל החורף עגביה לקראתו. בעמק האלה התחלף פתאום העשב הירוק והרענן בשיבולים זהובות וקוצים אפורים ומי שזו אינה עונתו לא יוכל לרמות בצבעים. רק העגבניה מתמלאת דווקא עכשיו מן העסיס המתוק ומפיצה רסיסי ניחוחה לכל עבר כי עת דודים לה.
קדמונינו לא זכו לראות ביפי העגבניה לאורך כל השנה כפי שזוכים אנו לפי שעטפנו גידולינו בחממות פלסטיק והסתרנו מהם את החורף. במקום, אצרו זקנינו געגועיהם בצנצנות שינצרו טעמן לעונה הקרה. כך בישלו בדוודי ענק רוטבי עגבניות סמוקים או ערסלו פירותיהם בריבות מתוקות להמתיק את הימים שעוד נכונו לנו.
את הרטבים והריבות הוציאו זקנינו מן המרתפים בימים החשוכים ביותר, כשנדמה היה שהקיץ לא יפציע עוד לעולם, ובכף אחת נתמלאו שוב בידיעה שאי אפשר לעצור את עונות השנה ושבוקר אחד יופיע הקיץ כאילו מעולם לא עזב. מי שאוהב את העגבנייה לעולם לא יצטער שבא הקיץ, גם כשהוא נאנח מיוזע ברחובות סואנים ולחים וצל אין. בכל זאת נעים פה בקיץ, בעיקר בבוקר מוקדם, כשהעגבניות עוד מתנוצצות בטל.