כבר לפנות ערב ועדיין חם. חודש אב איננו מרחם השנה במעט קרירות של בין ערביים ואת השעות עד שיורדת החשכה מעבירים עם בירה צוננת ושתיקות ממושכות על הדשא. האור יפה בשעה הזאת: האקליפטוס מטיל צל מאורך המכסה את הבית כולו ומרצד קרני שמש אחרונות על רצפת העץ והחלונות מנצנצים כאגם בשקיעה. בסוף הקיץ ישנם דברים מעטים שעוד נותר לעשותם והלב נותר פנוי למחשבות לעתיד לבוא.
שמעתי פעם סיפור על חסיד שהגיע לונדק אחד וכשפנה לישון גילה שבחדר הסמוך מונה שעון הקיר הגדול את השניות בקול רם ואינו מניח לו להרדם. פנה אל הקיר והניח את הכר על ראשו אך השעון כאילו דופק עיתותיו
בתוך ליבו. קם החסיד מיצועו והחל פוסע בחדר בקצב נקישות המטוטלת, והחל מניע גם את גופו ואת זרועותיו עד שהפך הילוכו לריקוד של ממש והוא נסחף בו והמשיך בריקודו עד שעלה השחר.
בבוקר ניגש אליו הפונדקאי ושאלו מדוע קפץ ורקע בחדרו כל הלילה ולא הניח ליתר האורחים לישון את שנתם. "אולי אם תאמר לי מניין הגיע אליך השעון שדפק ליד חדרי, אוכל לספר לך סיבת ריקודי" אמר לו החסיד. "אותו שעון בלוי"? השיב הפונדקאי, "אורח אחד שלא היה בידו לשלם עבור ארוחתו נתן לי אותו כמשכון עד שיבוא לפדותו, אולם חודשים רבים עברו וטרם שב".
"אולי הזכיר אותו אורח מי היה בעליו של אותו שעון? אולי הזכיר את שמו של רבי, 'החוזה' מלובלין"? שאל אותו החסיד. "איש פשוט אני", ענה הפונדקאי, "ושמו של חוזה לא שמעתי מעולם. שמה של לובלין שמעתי, וכעת נזכר אנוכי באמת כי האורח סיפר שנכדו של איזה צדיק מלובלין הוא". עיני החסיד אורו ופניו נתמלאו חיוך רחב: "כששמעתי את דפיקתו של השעון מעוררת את ליבי, ניחשתי ישר שהשעון שייך היה לרבי 'החוזה' הקדוש. מדפיקתם של מרבית השעונים נשמע הד קולו של מלאך המוות הממשמש ובא ולכן מעוררים הם עצבות ומרה שחורה, אלא ששעונו של רבי, 'החוזה', זכר צדיק לברכה, מכריז ומודיע בדפיקותיו על בואו של משיח, ומרוב שמחה על בואו הקרב, רקדתי כל הלילה כולו".
הנה, גם פה, על הדשא, שומעים את דפיקות השעון בשקט של סוף אוגוסט. יש המתעטפים עצבות ומרה שחורה ויש הנעמדים יחפים על הדשא הרטוב ומתחילים להניע את גופם בריקוד צופה פני עתיד. אלה גם אלה, כדאי שימשיכו הילוכם אל המטבח, יבחשו בקערה ויבעירו את התנור. הערב יורד והאורחים קרבים ואין דבר המקרב את הגאולה ממאפים חמים ושיכר צונן.