בבוקר נסענו שותקים לתחנת הרכבת שבעיירה הסמוכה. היא הביטה מבעד לחלון באקליפטוסים החולפים במהירות ואני הבטתי במראה בה משתקפות פניה. על שפתיה התפשט חיוך דק. אולי פעמה בראשה מחשבה נעימה ואלי נזכרה באיזה דבר מאכל מתוק. אני מכיר אותה הרי מבטן אימה ובכל זאת אינני מצליח עדיין להכיר בהבעות פניה את ליבה.

בכניסה לתחנה המתינה לה סבתה בזרועות פרושות והיא השיבה לה בקריאות ובצעדים קלים. מיהרתי אחריה. עוד לא הייתי מוכן לפרידה. אלה רק כמה ימים, הזכרתי לעצמי, ובכל זאת, לעיתים יכול אדם להתגעגע לדבר מה או לחברו הניצב מולו ממש. אולי זהו זעמו של הקיץ האחרון שאילץ אותנו לבלות זמן רב כל-כך ביחד ואולי משום שראיתי לנגד עיני איך גדלה פתאום והיא קוראת בספריה בעצמה ובוחרת בגדיה ועושה תסרוקתה, שגם כשהיא פה ממש אני מרגיש כיצד היא חומקת לי מבין זרועותי.

איש לא מכין הורים בתחילת דרכם לכך שהילדים גדלים בסופו של דבר. רגע אחד הם נמים בין זרועותיך ואצבעותיך מטיילות בין תלתליהם הדקים ורגע אחר הם כבר הולכים וחזרים, כל פעם מעט רחוק יותר ומעט מאוחר יותר, עד שלילה אחד כבר אינך שומע את אד נשימתם העולה מן החדר הסמוך והם חוזרים לביתך רק לביקורים נדירים. היא רק בת שש וחצי, אני יודע. ובכל זאת, כשהיא נוסעת ממני אני מרגיש כיצד את התבגרותה הן אי אפשר לעצור ועוד מעט שגם אני אהפוך לאלה הממתינים לילדיהם בפתח.

כתכסיסן מחושב, אני מנסה להכין עבורה אוכל של געגועים, כזה שתרצה לחזור הביתה עבורו ולאכול עימנו את ארוחותיה כשתגדל. אני מכין לה מאכלים שהתקנתם אורכת זמן ממושך ויש בהם מיומנות ומקפיד להטעים להם סיפורים וניגונים שתשמע רק על שולחננו. כך אהיה בטוח שלעולם לא תמצא אותם על שולחנם של אחרים ותרצה תמיד לשוב אלינו בעקבותיהם. כך הקרעפלאך והקובה, הפערפלך והקציצות, הדגים ברוטב והמעקודה השחומה שעורה פריך ושחום ותוכה רך ומתפורר, כמו הרגע שאני מחייך לעברה בתחנת הרכבת כשהיא מנופפת אלי לשלום וליבי מתכווץ מבפנים.