באחד בספטמבר מתחילים החיים לקצוב את עצמם מחדש. בבוקר קפה ופרוסה בריבה, לארוחת העשר כריכים עטופים בניירות פרגמנט לבנים ובצהריים ארוחה ליד השולחן עם ילדים בפנים מאדימות ועיניים מלאות סיפורים.

הזמנה לארוחת צהריים בבית חביבה עלי מכל הצעה ומי שעיתותיו בידו לבשל במטבחו כשהשמש עוד במרום השמיים קונה אצלי את עולמו במחיר צלחת אורז וקציצות. כשהיינו ילדים, היו חוזרים ההורים אל הבית מבית המלאכה, מן החנות או מהמשרד בשעת צהריים, אוכלים יחד את ארוחתם, פונים לחדר מוגף הווילונות לתנומה קלה ואחר חוזרים אל מלאכתם לשעות אחר הצהריים. בימי שלישי אף נטלו מנוחה משעת ארוחת הצהריים ואילך ולא חזרו אל המשרד והפארקים וגני השעשועים נתמלאו בילדים צוחקים, והורים נינוחים משוחחים סביב ספסלי העץ.

פעם עוד היה נראה שהארץ שייכת לעובדים בה ולעובדים אותה ואורח חייו של פועל היה מופת לחיי משפחה בריאים. הארוחות המשותפות נאכלות היו בצוותא ושעות אור רבות יוחדו לזמן פנוי, למנוחה, לשיטוט ולקריאה. מאז עברה הארץ לבעלותם של אדונים ובעלי שררה שפיתחו שיטה נוחה בהרבה לקיום החברה: במקום שכולם יעבדו מעט , יאכלו מעט וינוחו מעט, יש כאלה שרק עובדים וכאלה שרק אוכלים ונחים.

מתי התעייפנו כל-כך והנחנו לארץ לחמוק תחת רגלינו? מתי ויתרנו על חיי משפחה וטיול בשדרה ומשחק וקריאה לטובת המירוץ שסופו רק מתרחק? אולי המחאה החברתית הבאה תקרא מחאת הקציצות, בה יעמדו הבריות על זכותן לאכול את ארוחת הצהריים בחיק משפחתם, לבלות עם ילדיהם ובני-זוגן זמן פנוי ולנהל עימם שיחה. מי שיש בידו אפשרות, יצא צהריים אחד מוקדם ממקום עבודתו, יכין ארוחת צהריים לילדיו, ישב עימם לשולחן וישיב לעצמו את חייו ואת משפחתו.